Lior Dangoor, 33y, diagnosed 06/07, RCC, clear cell, Stage IV, grade 3.
Mets to opposite (right) adrenal, spine, ribs, pelvis, lungs.
 
6.8
2014
 

?מי מנהל את מי

June 6th, 2009


בסוף שבוע שעבר לקחתי החלטה.
החלטתי לדחות את הקיפולסטיה לחודש הבא. לפחות.
זה היה בערב חג והייתי פקעת עצבים, מיליון טלפונים, לחץ, פחדים.
ורופא מטפל אחד מקסים ש”מרגיש אותי” התקשר אלי לחזק אותי ואמר שאם אני לא מרגיש שזה הזמן הנכון אז לא חייבים.
אז לקחתי החלטה שלא מתאים לי עכשיו כל הטירוף הזה.

היה משהו שמאוד עזר לי בהגעתי לאותה החלטה.
הודעת sms קצרה שקיבלתי יום לפני מחבר אונקולוגי חדש.
היינו אמורים להיפגש אך לא יצא אז הוא כתב לי:
“לא שכחתי, לא ברחתי… החיים לקחו לרגע את הניהול. אבל לוקח אותו בחזרה”.

אהבתי.
אהבתי השפה.
אהבתי שהוא השתמש במילה ניהול ולא פיקוד, ואהבתי את הגישה.

כן, צריך לפעמים לקחת החלטה ולנהל את החיים.

התמלאתי כוח.
אמרתי שלא בא לי עכשיו ניתוח בהפתעה, ולא בא לי להסתכן בהפסקת טיפול ארוכה מהסוטנט ובא לי קצת שיגרה אז החלטתי.

אילו רציתי לנפח את הסיטואציה ולהעביר אותה מהאישי לכלל ולכתוב איזה מדריך לחיים אונקולוגיים הייתי אומר למשל:

חולה סרטן צריך לקחת פיקוד על חייו ועל המחלה ולהחליט.
להראות למחלה מי קובע.
מי הבוס.
להוביל ולא להיות מובל.
אם אתה מנהל ליאור, אז תנהל.

אבל אני לא אוהב מדריכים, אז אומר שהכל קשקוש.

למחלה קוראים סרטן, לא שפעת.

המחלה קובעת. המחלה היא הבוס.

ביום שהיא תחליט להתפרץ ולהרוג אותי אני לא אוכל לעשות דבר.

אבל, וזהו אבל חשוב, בינתיים, בעולמי הקטן, מתי שאפשר, יש מקום לקחת החלטות.
הרי, אני הוא החולה, ואני זה שבסופו של דבר חייב לאשר כל טיפול אז היכן שניתן וכל עוד שניתן להפעיל שיקול דעת, חייבים.

המחלה, אגב, כנראה לא אהבה את ההתלהבות העצמית שלי על כך שאמרתי שאני מנהל אותה וכך השבוע החליטה המחלה (שקוראים לה סרטן) לגמול לי בכאבים בעצם הירך רק בשביל להזכיר לי מי מנהל את מי…

אז למרות שקצת פחות כואב לאחרונה, יש לי כאבים בירך ולפעמים בצלעות מימין ולפעמים גם משמאל. ובאגן, ובסקרום ובעמוד שדרה.

ושכואב לי אני ממשש את עצמי בטירוף.
ואז אני נלחץ.
ושאני נלחץ שומשומית נלחצת.
ואם שומשומית נלחצת אז אני נכנס לחרדה.
ושאני נכנס לחרדה היא אומרת שהיא דואגת ושכדאי שנעשה CT.

שאני שומע CT אני בורח כי אין לי כוח.

אין לי כוח.
אין לי כוח ל CT עכשיו, אין לי כוח לכל הלחץ.
אני בסך הכל רוצה כמה ימים של שיגרה.

אבל אולי המחלה מתקדמת עכשיו? אולי אני מפספס משהו?

די. בבקשה. אני רק רוצה לחיות.

אני רוצה לקום מחר בבוקר

להתלבש יפה

להשפריץ קצת בושם

להגיד לשומשומית כמה שהיא מדהימה ולתת לה נשיקה

וללכת לשתות קפה

להסתכל על העץ

ועל בחורות יפות

לפגוש את דןדן ולהגיד לו שאני אוהב אותו

ולא לדבר איתו על סרטן

ולהגיע לעבודה ולהיות חיוני

ולא לדבר על סרטן

לא יום, אלא רק כמה שעות

נו טוב, בלי אשליות. רק כמה דקות

ולברוח לשנייה

לברוח מהתמודדות

לברוח מידיעה.

והשבוע גם דיברתי עם אמא רחל היקרה שאמרה שהיא אף פעם לא סלחה לבדרן הסוטה הזה שאמר עלינו, המזרחיים שהצביעו ליכוד ב77, שאנחנו צ’חצ’חים.

ושמגיע לו.

והנא דווקא השבוע קראנו בעיתון על צ’חצ’חון אחד מדופלם שקוראים לו סילבן שלום, אבל אני אישית הייתי קורא לו סילבן מלחמה.

ולי מותר לקרוא לו צ’חצ’חון כמה שאני רוצה כמו שלסופר היהודי הצעיר ההוא, יונתן משהו, מותר לכתוב כאילו היה קצין נאצי באותה מלחמה נוראה.

והצ’חצ’חון סילבן קיבל אישור ל 200 עובדים נוספים במשרד המטופש שלו לענייני כלום וכלום. 200 חברי מרכז ליכוד שכמובן לא יעשו כלום ורק ישתו לנו את הכסף.

והשבוע נפגשנו, החבר האונקולוגי החדש ואני.
ובדרך לפגישה שמעתי ברדיו שהחוק לעדכון סל הבריאות לא עבר בממשלה.
כי סילבן צריך לשלם 200 משכורות עכשיו, המצב קשה.

ואז סוף סוף נפגשנו.
והייתה שיחה מאוד חזקה. שיחה אמיתית. מהמעיים.
שיחה על חיים. על שפה. על כוחות. על מוות. על אהבה. על פחדים.
על אנשים קרחים ופנקסים קטנים של מוג’י. על חשמל ועל זרמים.

ומשם הלכתי קצת לעבודה.

ולאחר מכן, בדרך הביתה, נחתו עלי כל התכנים של השיחה וזה לא היה קל.
ופתאום נשמעו סירנות עולות ויורדות.

נו באמת, מה קרה לכם? זה חשוב.

זה “התרגיל”.

התפרקתי מצחוק.

ואתמול בדרך לעבודה פקק של שעה בגלל “התרגיל” שהפעם דימה נחיתת טיל או פיגוע רב נפגעים באמצע תל אביב.

התפרקתי, הרגשתי לכוד ברכב.

צעקתי.

ובכיתי. וכמעט התמוטטתי.

מדינה של celebrity porn pics מטומטמים.

מי צריך את התרגילים המטופשים האלה?
למה מבזבזים לי את הזמן?

אני, חולה סופני, שחייו קצובים. אני שאחיה חיים קצרים והמדינה והתרגיל המטופש שלה לוקחים לי שעה מהחיים? למה? באיזו זכות?

עמדתי להתקשר לשומשומית ולהגיד לה שאני לא עומד בלחץ הזה יותר ושהגיע הזמן להתחיל לקחת קצת כדורים.

ואז פתאום נזכרתי שאני נושא עלי סמים קלים.

באישור.

אז הדלקתי סיגריה מגולגלת באמצע הפקק.
ושוב התפקעתי מצחוק שהדמעות עדיין זולגות מעיני.

מה ליאור?

חושב על חיים? על מוות? על רגשות?
סרטן? תקציבים? פיתוח מודעות? קשר עם רופאים? שפה?

תראה איפה אתה חי.
מדינה של משוגעים.

עזוב אותנו מהסרטן המטופש שלך.

אנחנו סילבן מלחמה ואהוד ברקים ורעמים.

אנחנו משחקים במשחקים של הגדולים.

בנג בנג, פיו פיו, בנג בנג.

תעשה טובה ילד. תעשן ת’שכטה שלך ועזוב אותנו עם השטויות שלך.

סתום ת’פה ותמות בשקט, ילד,

אנחנו עסוקים כאן באיומים קיומיים.

9 Comments | Leave a Comment

hi lovers
i have nothing to say that has not been said before.therefore i will amplify,enhance and increase all these words of love and wisdom sent to you and from you.you are enlightened just as your name suggests.you use well this enlightment against the darkness fighting for its life.love and meet at the pool?

Comment by mona — June 10, 2009

Shalom Lior,

As you can probably guess, I have been busy running around european destinations. Only just read this last blog right now. I think you should get that entire last bit published on Ha’aretz. For a long moment, sitting now in Raven and Sogwili’s house behind the computer with the periphérique traffic flowing like a steady inexorable hum on my left, I was sitting in the car with you in that Tel Aviv traffic jam and I screamed and cried with you.
As always I and Laura are with you. The comment just before is really nice. What the woman’s daughter had told her, and that she in turn sends to you is so fitting. I’m placing myself behind that comment as well. Courage comme toujours mon ami!!

Comment by adoram — June 9, 2009

Dear Lior,

Unlike all the other warm and loving people whose comments I read I do no know you at all. We are just partners in the same dance of life and death. I wish to congratulate you on several things:
First and foremost on marrying who sounds from your description as a most wonderful person. You are really lucky and am sure have done a lot of good things to deserve her.
Second, on your decision to postpone the scary treatment that upset you so. There are some times when enough is enough! It is good you can say NO! Not yet.
And last but not least, on your very deep and courageous weekly report. It is a real classic. You should really think of making it public.

I shall repeat what my daughter Alma told me when I was very sick and got a little better:
“May the sunshine in your heart melt the enemy in your body”.
It worked( at least for now).
Since you come across as a man full of sunshine in his heart, I am sure the same will happen to you.

Comment by Miriam Cohen — June 8, 2009

ב”ה
היי ליאור ותמי
קודם כל מזל טוב.
שמחתי מאוד לשמוע על החתונה .
אצלי הכל בסדר בגבולות המחלה רק רציתי להגיד לך
שיצא לי להגיד למישהו שאני המחלה של הסרטן שיש אצלי .
ואני עושה לו הרבה צרות בזמן האחרון לשמחתי.
ואני מקוה שאני ממש מחלה קשה בשבילו. ויהיה לי את הכוחות.
גם לי הוא מזכיר כל הזמן שהוא רוצה להיות הבוס. אבל אני הייתי כאן קודם.
וותק כן קובע.
ctוהראתי לו בתוצאות האחרונות של ה ש
שהכל הצטמצם כמעט ס”מ
הוא בטח כועס אבל זה בעיה שלו.
אני ממשיך ללכת.

שבוע טוב דניאל קלמן

Comment by danny kelman — June 7, 2009

תגיד, מתי אני ואתה טועמים יחד מהמרשם הזה שלך הא? ואחרי זה קצת מנציס לא יזיק
או ש… נזמין גם את סילבן למסיבה שיכנס קצת לפרספקטיבה

Comment by מנשה — June 6, 2009

נמי לקחה לי את המילים מהפה. אין ספק שהמדינה הזו צריכה טיפול תרופתי, ודחוף.

Comment by רוני וללי — June 6, 2009

You should have lit up ages ago. And maybe this stupid government should have some too — they might see a bit clearer.

Comment by Nam — June 6, 2009

ליאורי
אוף, כמה שאתה צודק לפעמים… אבל למי זה עוזר? מי שומע את היללות?
הרחובות ממשיכים להתמלות בהומלסים וחתולות… מי שומע את היללות??
אף אחד.
אז תקח נייר גדול,
צייר לך את הבית, החתולות, , את שומשומית, ותצייר גם את הרעיונות שלה והמחשבות החכמות וגם קצת לבבות אדומים.
צייר את ת”א, ים ואנשים יפים עם כל מיני צבעים ומחשבות
צייר את העץ שלך, עם פרחי סוטנט כתומים ואת הרופא האהוב,
צייר את המשפחה שלך והחברים שאותך כלכך אוהבים
קצת אדמה וקצת שמיים והרבה שמש.
ועם הציור הזה תקום כל בוקר. יום חדש נפלא
בלי תקשורת בלי עיתונים.. מי צריך את זה
זה הורס לנו את הנשמה…
כבר עדיף לשבת על המק 12 שעות ביממה, בלי וירוסים, בלי איומים
אז פרסם לנו את הציור הזה בבלוג הבא
אוהבים אותך המון דלי ומשפחתה.

Comment by dali — June 6, 2009

יש עליך ג’וינט ואתה מתעסק בשטויות כמו סילבן שלום?
עשית את הדבר הנכון: במדינה מטורפת כמו שלנו, הייתי מוכנה להסתובב עם ג’וינט כל הזמן.

Comment by נעה — June 6, 2009

Leave a comment




 
 

 
26.10.09
   
WBC2.2
Hemoglobin11.6
Platelets187
Creatinine0.8
CRP1.7
ESR90
CA 15.331.3
The Official Beatles Website Sipur Pashut Book Store בצק אלים- הבלוג למתכונים
מרתה סטיוארט
החנות של מוג'י
אוליה - בוטיק למוצרי שמן זית #
# #
#
#
CREATED BY
RER
 
  Powered by WordPress