Lior Dangoor, 33y, diagnosed 06/07, RCC, clear cell, Stage IV, grade 3.
Mets to opposite (right) adrenal, spine, ribs, pelvis, lungs.
 
6.8
2014
 

איך פגשתי את אמא שלך
How I Met Your Mother

September 21st, 2009

אני חושב שזה הפוסט אותו הכי רציתי לכתוב, אולי הפוסט הכי אישי. רובו נכתב בחודשים האחרונים עוד לפני החדשות הרעות מה CT האחרון. ואפרופו אלה, אני ממשיך בסוטנט ומתחיל הקרנות ממוקדות לריאה בעוד שבועיים בתל השומר. פעלנו הכי מהר שאפשר, ביום רביעי נפגשנו עם הרופא המקרין וביום חמישי כבר עברתי סימולציה לתכנון ההקרנות. ברגע שהרופא אמר שתכנון הטיפול לוקח כשבועיים, שומשומית ואני הבטנו אחד אל השני והחלטנו לנסוע לחופשה המתוכננת בצרפת. האונקולוג בירך והגענו לכאן ביום שבת. מזג האוויר נפלא וכבר ביקרנו בשוק ומילאנו את הבית בכל טוב ואני התחלתי הפסקה של סוטנט והכל נהדר.

אז מה בעצם כל כך רציתי לספר ולא סיפרתי?

רציתי לספר לכם על עוד בדיקת CT אותה לעולם לא אשכח. הייתה זאת בדיקת CT שגרתית שביצעתי לפני כשנה, ב18 באוגוסט 2008 בשעת לילה מאוחרת. הימים היו ימי קיץ אחרונים, שמשפחתי יושבת שבעה על מות סבתא ממי היקרה. אלו הימים של אחרי הטיפול ב HD IL-2 והאכזבה הקשה מתוצאות הטיפול שלא הביא לנסיגה מוחלטת של המחלה. אלו הימים בהם עבדתי עם רונן על הקמת הבלוג, ימים שהמחשבות והתחושות החלו להיות קשות וכבדות, ההכרה במוות הפכה לממשית. ימים בהם שלחו הלב והמוח מסרים חוזרים ונשנים ליד ימין להתחיל לכתוב.

אחד הדברים הקשים בבדיקות ה CT הוא זמן ההמתנה. מגיעים, שותים מיץ רדיואקטיבי, מחכים חצי שעה, שותים עוד שלוק רדיואקטיבי, ואז מחכים עוד שעה וחצי עד שקוראים בשמך. בזמן הזה מתנקזים כל הפחדים והבהלה, אבל הדבר שהכי קשה לי הוא שבזמן ההמתנה אני תמיד נחשף לחולים סופניים, במצב קשה בהרבה משלי וכך תמיד אני נבהל מלראות את עתידי עם המחלה.

בלילה ההוא התחושות היו קשות במיוחד, ראיתי חולה סרטן במצב מאוד רע ואני זוכר שלא הפסקתי לבכות כל הזמן שהיינו שם. אחרי שביצעתי את הבדיקה, יצאנו מבית החולים ונכסנו לרכב שאני כולי רועד ובוכה. “שומשומית שלי” אמרתי לה, “אם אני אגיע למצב כזה אני מבקש לא לחיות, בסדר? תבטיחי לי, תבטיחי לי. אני פשוט לא רוצה לחיות במצב כזה”.

שומשומית כמו שומשומית ליטפה את רגליי והרגיעה אותי בעודה מניעה את הרכב ומתחילה לנסוע בעליות ומורדות עין כרם בדרכינו חזרה הביתה. “אני אעשה כל מה שתרצה האני באני שלי” היא אמרה “ואני מסכימה איתך שאנחנו צריכים לדבר גם על זה אבל אני מתעקשת שתבין שאתה לא במצב הזה, אני מתעקשת שתבין זאת, אתה בטיפול והטיפול עובד וזה ממש לא המצב שלך. וחוץ מזה… בזמן שאתה פה בוכה וחושב על מוות, אני דווקא חושבת על דברים אחרים כמו… תינוק.”

צחקתי. אבל היא לא.

לאחר מספר ימים ישבתי בבית הקפה עם מישל ודיברנו. דיברנו על החיים עם הסרטן ועל ההתמודדות של שומשומית ושלי ואיך היא עצרה את חייה בשביל להלחם על חיי ולטפל בי ועל המסירות הטוטאלית הבלתי מובנת הזאת שלה. זה היה מאוד מרגש, שנינו ישבנו ובכינו ואז, לא יודע למה ומאיפה הוא הביא את השאלה שהוא שאל, בעודו מזיז את המשקפיים לנגב דמעה מעיניו, “תגיד ליאור, למה שלא תעשו ילד? ילד שבא מכזאת אהבה זה לא משנה אפילו אם הוא יגדל בלי אבא, תאמין לי, אני יודע…”

צחקתי. אבל הוא לא.

ואז שומשומית ואני התחלנו לדבר על זה, וזה לא היה פשוט. אני חייב להודות שגם אם היו לי אי פעם מחשבות כאלה בראש, מעולם לא הייתי משתף אותה בהן כי לא חשבתי שזה הוגן. למה להרוס ככה חיים של בת אדם? הרי גם ככה היא סבלה מהסרטן ותסבול מאובדני אז למה להותיר אותה אמא אלמנה צעירה? ומה עם הילד או הילדה? למה לתת להם לגדול ללא אבא? איפה האחריות?

אבל שומשומית היא האדם הכי חושב ושקול שאני מכיר. כל כך מחושבת שהבדיחה בינינו תמיד אומרת שהיא קוראת ארבעה מאמרים לפני שהיא מחרבנת בבוקר. היא יודעת מה היא רוצה. היא מודעת לסיכונים, להשלכות. היא יודעת שהחיים שלה לא יהיו קלים, ובכל זאת.

הפסיכולוגית שלי אמרה אז שלפעמים, הדבר הכי מטורף הוא הדבר הכי שפוי לעשות.

בימים ההם גאו אצלי המחשבות והפחדים ואיתם גם הסיוטים והם התחילו להיות מאוד מפורטים. תחילה חלמתי על ימיי האחרונים, ואז על הקבורה שלי ועל השבעה, ואיפה היא תהיה ומאיפה יגיעו כל הכיסאות? ומי יארגן את הכל? הרי זה תמיד התפקיד שלי… אבל הסיוטים הכי קשים היו על היום שאחרי. תיאורים מפורטים של הסבל והאבל של כולם. של אמא שמשתגעת, של אילן שמסתגר בחדרו במשרד וכמובן אלה של שומשומית שקרעו את ליבי לגזרים.

ופתאום הרעיון הזה של תינוק פתר גם את זה. גם בשבילי הוא הפך לדבר השפוי ביותר לעשות. פתאום הבנתי שזו הדרך היחידה שאני יכול לחשוב על היום שאחרי, על המשך בלעדיי, על איך להיפרד מהעולם, והכי חשוב איך לעזור לתמי לנהל חיים שפויים אחרי. באחד מהחלומות שלי על שומשומית חלמתי איך היא לעולם לא תוכל לחזור לשתות קפה באותו ככר מול העץ. היא תמיד תפחד לראות אותי שם. זה יהיה קשה מנשוא. אבל שהיא תגיע לשם עם עגלת תינוק אני בעצם אהיה שם איתה ואמשיך להיות שם עם כולם. משהו בחיוך או בעיניים של אותה תינוקת או תינוק יזכירו אותי, ימשיכו את הקיום שלי. אני אמשיך לחיות דרכם.

אז דיברנו ודיברנו וחשבנו ודיברנו והתייעצנו ובכינו והתווכחנו ורבנו והתנשקנו והתרגשנו ופחדנו ורעדנו וצחקנו והאמנו וקיווינו והתקדמנו והתחלנו. ובשביל זה, אז בחודש מאי, נסענו לקפריסין להתחתן. אמרתי שיש תכנונים, זוכרים?

ורציתי לספר ולא סיפרתי שביום האשפוז לניתוח האחרון בעודנו מקפצים בין תל השומר להדסה עוד הספקנו לנסוע לרופא פוריות לבצע הזרעה (שנייה) שלא צלחה. ואז על הפריית מבחנה שאחריה, ביום שאני רואה באינטרנט שקיעת דם שמטפסת לשמיים שומשומית מקבלת תשובה חיובית.

ורציתי גם לספר שבכל הפעמים שכתבתי על הכתיבה עצמה ועל הבלוג, שזהו הזיכרון שלי, וכל מילה שאני כותב תהיה פה לנצח בשביל שיום אחד, ילד קטן או ילדה יוכלו גם כן להכיר אותי, ללמוד מי הייתי, איך חייתי, איך חשבתי ואיך נפרדתי.

אבל בטוח שלא סיפרתי לכם מספיק פעמים כמה אני אוהב את שומשומית. כמה שאני מעריץ אותה. על האהבה והמסירות. החוכמה והאומץ הבלתי יאומן שלה. באפריל שעבר, ביום האחרון של חופשתנו בפריס, ישבנו בבית קפה, מחובקים, מסכמים עוד חופשה נפלאה, שומשומית אמרה “איזה כיף היה לנו” ואני מביט בה ודמעות בעיני ואומר לה שוב את המשפט החוזר הזה “את ואני, נעשה עוד דברים גדולים ביחד”, והיא ענתה “נעשה דברים קטנים שיגדלו”.

אני חייב נס. אני חייב תקווה. אני חייב עוד זמן. אין ספק שלאור תוצאות ה CT האחרונות התודעה השתנתה. אני אהפוך כל אבן, אנסה כל טיפול, יהיה הכי ניסיוני שיהיה והכי קשה שיהיה בשביל להשיג עוד זמן. אני חייב לחיות, אני חייב להיות שם בשבילה ובשביל זו שאנחנו טרם יודעים את מינה. אני חייב לגמול לשומשומית. ללטף אותה כמו שהיא מלטפת אותי, להרגיע אותה כמו שהיא מרגיעה אותי.

דרור, חברי האונקולוגי שעובר תלאות קשות עכשיו, אומר שבמצבנו אנחנו חייבים לחפש שושנים בתוך כל סבך הקוצים הזה. לכן לא היססנו לרגע והגענו לכאן. אנחנו חייבים מנוחה. שנינו עייפים, שנינו עם בחילות, שנינו מכילים תאים שמתחלקים. אני עם הדבר המוזר הזה שלי, ושומשומית המקסימה בהריון בשבוע תשיעי.

אז לדרור ולדני ולכולכם, נשיקות, חג שמח ושתהיה שנה.

Rose

29 Comments | Leave a Comment

ליאור ידידי
לאחר שהוחלפו מספר קטן של מכתבים בנינו אני משתוקק לדעת מה שלומך ואיך אתה מרגיש היום?
אשמח את תגיב
בברכה
מוטי דביר

Comment by מוטי דביר — November 16, 2009

Lior- After you mentioned this to me today I had to look for the post and I don’t know how I missed it. I am so happy for you and your beautiful amazing wife Tami. I hope this is just the first of many blessings for you both.
Andrea

Comment by Andrea — October 21, 2009

ליאור היקר שלום,
גם אני מציץ בבלוג ונפגע לפעמים
כל הכבוד
הבלוג מאד מחכים ומרגש
הרבה עובר עליכם
אני יכול קצת להזדהות כי אשתי הבריאה מסרטן שד
תהיו חזקים ובהצלחה רבה
ד”ר דרור לבני

Comment by דרור — October 19, 2009

ליאור ותמי היקרים,
אני קןראית מרחוק ועד היום לא היה לי את האומץ להגיב כאן אבל מחדשות כאלה אי אפשר להתעלם.
הרבה הרבה מזל טוב על החיים החדשים, הרבה אהבה, חום ואומץ (יש לכם הרבה מזה) אני שולחת לכם מרחוק.

תמי, הרבה הרבה מזל טוב והרבה אהבה ממני,

קרן

Comment by קרן — October 8, 2009

ליאור.
לאחר שקראתי את הבלוג שלך, אתה איש אמיץ עם אופטימיות בלתי נדלית.
גם אני עברתי את סרטן הדם וכיום אני נשוי בשנית, בריא (לא כמו שור) ומתפקד כפי שצריך. ומי כמונו יודעים מה זו התמודדות ועד כמה צריכים את האופטימיות ואת האהבה.

כיום אבי חלה באותו סרטן שיש לך וגם הוא מקבל את הסוטן.
אני מקווה שבעקבות דבריך אלה שכמובן,אעביר אליו, יהיה לו את הכוח להתמודד,להתגבר ולחיות כמה שצריך.
מאחל לך מכל הלב, הרבה בריאות וגידול הילד שיהיה פרח.
מוטי

Comment by מוטי — September 27, 2009

התרגשתי עד דמעות, זוהי בשורה כל כך משמחת, שוב אתה ותמי מוכיחים לכולם איך אפשר להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי מוחשי וקיים.
מלאת התרגשות עבורכם, מברכת אתכם מעומק הלב להמשך זוגיות איתנה וחזקה שמוכיחה שהאהבה תמיד מנצחת ולא איכפת לי שזה נשמע קיטשי ודביק.
אולי אני נאיבית, אבל אני מאמינה שבקום שבו צומחים חיים יש חיים.
לחייכם!!!!
מזל טוב, שיעבור לתמי בקלות בדר”כ זה משתפר בשבוע 12…
נשיקות רבות

Comment by חגית — September 27, 2009

ליאור תמי ופיצי היקרים לי
הגעתי לפסגת ההתרגשות
כשקראתי את שכתבת
אוהבת אותכם כל כך

Comment by אמא — September 25, 2009

As Meirav already wrote,we had a very beautiful time in Crete;
there is no doubt that one little Avigail had led a group of six adults on a very special journey to joy, laughter and lots of meaningless fun.
One night, just as we got back from a day on the beach, ronen was reading the post, and I was hovering over him, following the lines. Of course, we had known the wonderful news, but reading them yet again on this magical island was moving.
Lots of love to the 3 of you.
Shana of growth and much shrinking…

Comment by guy — September 23, 2009

חבל שאתה לא רואה אותי עכשיו. קוראת ודומעת.
אני יושבת בחדר המשחקים של הילדים שלי, מאחורי הבן הגדול שלי רוצה ממני משהו ואני בכלל לא מקשיבה והוא כדי למשוך את תשומת הלב שלי מעיף את כל הטושים…
ואני אסדר אחר כך.

כ”כ מתרגשת (ואיך ש’ לא סיפר לי ?!)

אין כמו כמיהה וציפייה לילד. זה הדבר הכי אמיתי, הכי משמעותי שיש

שמחה איתכם
מתרגשת
וגם בסתר ליבי מאחלת לכם תאומים… (ומי כמוני יודעת שזה לא קל אבל זו המתנה הכי טובה שאני יכולה לאחל)

שיהיה בהצלחה עם ידיים מלאות
נשיקות
הילה

Comment by hila — September 23, 2009

wonderful, just wonderful

Comment by Mary — September 23, 2009

סוף סוף בבית עם אינטרנט וכל מיני דברים עולים לי בראש ,הזורעים ברינה בשמחה יקצרו,love love l o v e is stornger than death של the the
חזרנו מכרתים עכשיו והיה כל כך כיף ואחד מהדברים שהכי העצימו את ההנאה של כל הנוכחים ,הקרובים כמובן והמזדמנים ,אורחים במלוןוכו,היתה ילדה קטנה בשם אביגייל שכל תנועה ,מבט או השתובבות שלה והיו כאלה הרבה ,הדביקו את כולם בשמחה ,בצחוק אין שום דבר רע בחיים ברגעים האלה רק רוך או פשוט חסד מופלא
ואתם עושים את הדבר הכי טוב שאתם יודעים – חיים.
בחייאת תצלמו הרבה ושתהיה לכם שנה טובה ושנים טובות.
נשיקות ממני מרונן ומתל אביב..

Comment by מירב — September 23, 2009

אני מחכה לפוסט הזה כבר לא מעט זמן ולא תיארתי שיהיה כל כך יפה וכל כך מרגש וכל כך עצוב.

שתהיה שנה טובה עם בשורות טובות
נשיקות לשניכם

Comment by מיטל — September 22, 2009

Ron and I are so happy for you. What wonderful news.
Much love,
Shira

Comment by Shira — September 22, 2009

Dears,

Damn, this is already the 3rd start oif this comment and I can’t express our feelings (sop I try again and again). Well actually (try to hear that in British accent) to the bottom of it, deep deep enough we just really really really missing you, it’s been more than a week since we last saw you and for some reason you didn’t answer our last SMS.

Love, us

Comment by The Bzizinot — September 22, 2009

אז בשבילכם יש לי סיפור יפה
אותו סיפרה לי רופאה לפני שעה
על מקרה מדהים
ואתם יכולים לנחש באיזה תחום
סיפור שלא יכנס לשום סטיסטיקה קלינית
אבל שווה מחקר
סתם סיפור יפה
שמזכיר לך
כמו אצל פנדורה
שתמיד יש תקוה

Comment by דןדן — September 22, 2009

ליאור ותמר יקיריי , אז ספרו , איךשם? האם התקבלתם במזג אוויר טוב ואתם כבר בככר המרכזית , מחפשים את הבשרים, הגבינות ומאפים טובים. אתם יודעים שמה שמגרה אותי יותר מכל זה תמונות, רוצים לענג אותי? אז תשלחו כמה. נשיקות ממני וליאורה

Comment by אמנון בנימין — September 22, 2009

ליאור הארי שבחבורה

אני אורלי , בת דודה של אמך היקרה רחל
כזכור לך ואולי לא נקראת על שמי רק שאמך הפכה את האותיות לשם של בן
אני היא זו שקפצה וצעקה באמצע רחוב בן יהודה כשקיבלתי את הבשורה שלרחל
ולעזרא נולד בן
אני זכיתי שתהייה שושבין בחתונה שלי
אני עוקבת בהתמדה אחרי כל מילה שאתה כותב באתר
עלי לציין שאם עלינו לבית משפחת סופר אומרים שאנו יודעים לכתוב ולהביע רגשות אתה התעלית על כולנו
ליאור אתה מדהים הן בכתיבה והן בהתמודדותך במחלה וברצון שלך לחיות את החיים ולנסות להנות מהרגע כמה שאפשר
וכמו שאתה יצאת לאוויר העולם אתה ותמי שמדהימה אותי כל פעם מחדש מעניקים חיים
להמשך דור הדנגורים הסופרים ומשפחתה של תמי
המשיכו להינות את הרגע אי שם בכפר המצוייר המשיכו לאהוב כמו שאתם אוהבים והמשיכו להתמודד
כל רגע הוא מתנת אל
אין לי יותר מילים רק לחבק לחזק ולשמוח על פרי יצירתכם
אוהבת אורלי

Comment by אורלי סופר אטיאס — September 22, 2009

You do not stop amazing me!
What wonderful people you are (and this again only from reading your blog).
Yes you can!!!! Behazlacha,

Miriam

Comment by miriam cohen — September 22, 2009

Reading this and I think to myself is this a story of an angel trainee coming to the world and given an intense but as dense as possible a course with all happiness mixed with sadness, bitter with sweet, hope and despair, death and revival; pure excitement
and of course

True Love

so he knows very well what life is

Lior & Tami,
autumn has sprung here and it’s really nice (I even got wet with the first rain, this time not on purpose ;)
I’m really excited to officially hear the good news
waiting for the soon to be posted “Francophiles adventures in France série 3″
;-)

Comment by shim — September 22, 2009

אני הדפוק עם החמסות, לא מדבר, לא מגיב, יורק על המסך ועושה מלח מים מלח מים
ככה אני אשכנזי פרימיטיב
אבל מחזיק אצבעות כל הזמן, עכשיו עם 2 ידיים
תעשו חיים תרתי

Comment by רוני — September 21, 2009

greetings from Crete
have fun in the village
we are having a good time in this nice island.
Avigail Says hello too
and can’t wait to meet her new cousin
have a great year with many good alarms & surprises
please
We love You so much
(that i even fixed one of the comments that messed everything)
RER & Co.

Comment by rashty gang — September 21, 2009

Im ichur gadol karati bediuk achshav et hablog ha’acharon shebo ata messaper,Lior, al kol ma shehivi otechem latinok hakatanchik hazeh hanimtsa babitno shel haialda hanehederet sheli oushema tami. tsachakti vebachiti beiachad, vê’ani kvar lo iechola lechakot laiom hakarov bo ani er’eh otach im habeten hagedola…harbeh harbeh neshikot vebekarov batelephon lehaguid lachem mataï ani maguiya.
ima

Comment by Ima Christine — September 21, 2009

Hard to comment such a deep story of your latest years, because reason has no place in here, just feelings could be the language to talk one to another, from heart to heart. Now, my feelings are mixed up, only love and admiration are clear to me. You and your beloved “Shumshumit” are so brave, brave to fight, brave to give in, and brave to bring life to the world. God bless both of you and your little to come.

Comment by Yael Marcovich — September 21, 2009

מזל טובבבבבבב
בשעה טובה ומוצלחת – רק שבזה הרגע גם סיבכתם אותי – מה יהיה ? עכשיו גם אנחנו צריכים להוכיח את נושא הפוריות חחחחח למרות שרק התחלתי לדבר על המשך בצורה של בן או בת אתם באים עם ביצוע – מה אגיד כל הכבוד – וגם אני חושב שזו היתה החלטה נבונה אמיצה ובאמת הכי הכי מתבקשת בנסיבות הבאות ושוב אתם מצליחים
לרגש לא מעט אנשים אז שוב שיהיה במזל טוב ממני ומטניה
כושי

Comment by cooshi — September 21, 2009

:-)

Comment by Nam — September 21, 2009

I dont have words – I am crying, honestly, this is the best news the world could bring to me today. Bless you. love lizzie

Comment by lizzie — September 21, 2009

ליאור ותמי מתוקים
דמעות חונקות את עייני
בעודי כותב שללא שום ספק כאבא לילד
אני אומר לכם בקול מלא זו היתה ההחלטה הכי טובה
שיכלתם לעשות .מזל טוב על החיים החדשים שיבואו
לחיי החלטות אמיצות ונכונות,לחיי אהבת נצח,לחיי שניכם
לחיי העובר שלא יפסיק לדעת אהבה מהי
לחיי תמי המדהימה
לחיים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

Comment by גילי — September 21, 2009

This is such happy news. It is the right thing to do and makes so much sense, whatever the circumstances may be. A baby coming into the world…so special and so wonderful. And a part of you both. We’re always thinking of you.

Katie and Jonathan

Comment by Katie — September 21, 2009

יקיריי,
בשעה טובה ונפלאה,
מאחלת לכם שההריון הזה יסתיים במועדו בידיים מלאות ובריאות.
ליאור, כשאני קוראת את מה שאתה כותב על תמי, אני יכולה ממש להרגיש את האהבה הגדולה שלכם,
ובטוחה שאם תמי כותבת בלוג מקביל – הוא מלא במלות אהבה אלייך.

לוריין היל כתבה:

Unsure of what the balance held
I touched my belly overwhelmed
By what I had been chosen to perform
But then an angel came one day
Told me to kneel down and pray
For unto me a man child would be born
Woe this crazy circumstance
I knew his life deserved a chance
But everybody told me to be smart
Look at your career they said,
“Lauryn, baby use your head”
But instead I chose to use my heart

טוב שהקשבתם ללב.

Comment by נעה — September 21, 2009

Leave a comment




 
 

 
26.10.09
   
WBC2.2
Hemoglobin11.6
Platelets187
Creatinine0.8
CRP1.7
ESR90
CA 15.331.3
The Official Beatles Website Sipur Pashut Book Store בצק אלים- הבלוג למתכונים
מרתה סטיוארט
החנות של מוג'י
אוליה - בוטיק למוצרי שמן זית #
# #
#
#
CREATED BY
RER
 
  Powered by WordPress