Lior Dangoor, 33y, diagnosed 06/07, RCC, clear cell, Stage IV, grade 3.
Mets to opposite (right) adrenal, spine, ribs, pelvis, lungs.
 
6.8
2014
 

החבר המתנחל שלי
My Friend the Settler

December 5th, 2009

שבוע שעבר, כמה שעות אחרי שכתבתי פוסט על תקווה, התעוררתי בבוקר והתבשרתי שדני קלמן נפטר. מוות אונקולוגי שלישי תוך שבועיים, לא פשוט בכלל. הדחף הראשוני שלי היה לכתוב, לכתוב “הספד לדני קלמן”, אבל עצרתי ולא עשיתי זאת. הרגשתי מוזר, ושוב שאלתי את עצמי שאלות; מי אני בכלל בכל הסיפור הזה? למה אני מרגיש שאני חייב לכתוב ולספר על הכל? מה, נהייתי המספיד הלאומי? אולי זה קשור לבעיה גדולה יותר שלי שאני חייב להגיב על כל דבר? האם אני חושב עליו או עלי? אמאללה, אולי אני בעצם רק עסוק בעצמי?

את השאלות האלה חשוב לי לשאול ואני שואל את עצמי, את שומשומית ואת הפסיכולוגית שלי כל הזמן. אני משתדל ללמוד ולבדוק את עצמי ככל שאפשר, וכן, אני מודע לבעיה שלי שאני חייב להגיב על כל דבר ומול כל אחד, והיא גבתה וגובה ממני מחיר יקר בחיי האישיים אבל דווקא בבלוג אני מרגיש שאני מביא את התכנים שלי ופחות מגיב. אז עצרתי וחשבתי ובעיקר הרגשתי, מהמקום הכי נקי והבנתי שאני פשוט רוצה לכתוב על דני ועל הקשר שהיה בינינו, ולאו דווקא לקרוא לזה הספד.

נפגשנו במסדרון בהדסה, בתור לאותו רופא יחיד ומיוחד שמטפל באנשים עם אותו סרטן כליה. אני הייתי כבר במחזור תשיעי של סוטנט, דני רק התחיל. הוא היה שם עם אשתו שגם לה קוראים תמי, וארבעתנו החלפנו חוויות, איך התגלה הסרטן אצל כל אחד מאיתנו, קצת על תזונה ותופעות לוואי ועל עיסוקינו בחיים. הוא שאל איפה אנחנו גרים, עניתי “בתל אביב”, ודני, עם מבט כל כך עמוק ומיוחד וכיפה סרוגה על ראשו, אמר “אנחנו גרים בשטחים הכבושים”.

לא היה לי קל לבלוע את העובדה שדני הוא מתנחל. אני רואה בהתנחלויות טרגדיה אמיתית, ואני מודה, שאילולא היינו נפגשים בנסיבות שנפגשנו, לא היה בכוונתי ליצור קשרים שם בחלק היהודי של השטחים. אבל הכרתי אותו. ושמחתי שהכרתי אותו, ומאותו הרגע, מקום מגוריו ואמונותיו התגמדו בעיני לעומת האנושיות שראיתי מולי באדם הטוב והאמיץ הזה שמתמודד עם מחלה כה קשה.

בחודשים האחרונים רציתי לבקר אותו, וגם עכשיו לאחר מותו חשבתי לנסוע לבקר את משפחתו, אבל ההחלטה האם לבקר בהתנחלות או לאו הייתה מאוד לא פשוטה.

החלטתי שאני לא נוסע אבל לא רק מסיבות פוליטיות. בלי קשר להתנחלות, שאלתי את עצמי שוב מה בדיוק מקומי שם? האם אני באמת רוצה לבקר בשבעה אונקולוגית? האם זה בכלל נכון בשבילי או בשביל משפחתו שאני אגיע? אולי הדבר האחרון שמשפחתו של מי שנפטר מסרטן רוצה לראות זה עוד חולה סרטן? שוב, במי מדובר? בהם או בי? ומה, פתאום נהייתי רמטכ”ל צבא הלוחמים האונקולוגי שהולך לנחם אבלים בכל בית ובית? זה התפקיד שלי?

אז החלטתי שעל אף כל המוות מסביבי, אני עדיין בחיים ואפשר גם לאהוב מרחוק.

ולמה בכלל אני בקשר עם עוד חולים? האמת, ממש לא תכננתי.
אבל נפגשים במסדרון, ודרך הבלוג ובעצם, למה לא?

יש כאלה שאומרים שהם אנשים בריאים שחיים עם סרטן. אני אישית חושב שזה קשקוש. לי אין אשליות. אני חולה סרטן. אני גם הרבה דברים אחרים, אבל אין ספק שאני חולה סרטן, ולמרות שאני מתנהל כמעט כמו אדם נורמאלי, הסרטן הוא חלק גדול מאוד מחיי. חווית ההתמודדות עם מחלה כה קשה היא אדירה ומרגשת ואני שמח על הזכות שנפלה בחיקי גם להכיר חולים וסיפורי התמודדות נוספים שרובם מלאים באומץ וגבורה.

הסרטן היא גם מחלה מלאת קלישאות. בכל מחלקה אונקולוגית בישראל תוכלו למצוא בקלות בחור צעיר מתל אביב, ערבי ממזרח ירושלים ומתנחל דתי, שלושתם מוכי גורל, עם עירויים מחוברים לורידים, בולעים את הכימו שמוחק את הפוליטיקה.

לי הכימו טשטש את הפוליטיקה, לשטחים בינתיים אני לא נוסע, אבל את דני קלמן הערכתי ואהבתי ללא שום קשר להיותו מתנחל. במיוחד בימים אלה שרואים חלקים מהמתנחלים במלוא טירופם, ויוסי שריד מפרסם עוד מאמר מלא שנאה, אני דווקא שמח שהכרתי אדם מאוד מיוחד ואמיץ שבין היתר היה גם מתנחל. הכרתי אדם מאוד ישר וטוב, נאמן ואוהב, מוסרי בדרכו שלו והעדפתי את דעותיו ואמונותיו הפוליטיות הכנות והאמיתיות מאשר את אלה של כל יפי ויפות הנפש שמקשקשים על “שלום” כאילו המילה הזאת היא תכנית טלוויזיה, ובחרו באישה הזאת שקוראים לה ציפי אבל כולם יודעים שהיא בעצם ביבי, רק נטולת אשכים.

דני נאבק במחלה המשתוללת באומץ אדיר. הוא עבר טיפולים קשים מנשוא בחיוך וניסה כל דבר אפשרי בכדי להיאבק בסרטן ותמיד עם אותו מבט עמוק וחודר לנשמה ולחיצת יד חזקה.

היה בינינו קשר מיוחד, דני נהג להגיב בבלוג, התכתבנו הרבה ותמיד חתמנו ב “דש לתמי מתמי”. מאז מותו אני קורא תכתובות שלנו ובוכה. הקשר שלנו והתקשורת בין קיבוץ ראש-צורים בגוש עציון לשדרות רוטשילד בתל אביב היו מאוד חשובים לשנינו.

מצאתי תכתובת אחת שמאוד ריגשה אותי, באמת שלא היה גבול לגבורתו.

“שבוע טוב ליאור
רק עכשיו יוצא לי להשיב לך למייל
אני כבר כמה ימים במחלקה בהדסה.

יש לי כנראה גם ריכוז גדול של נוזלים ליד הריאה והיום הוציאו את הרוב ע”י שאיבה מהגב. ירדתי מזה כמה קילו.
אני מחר כנראה יעבור הקרנה באזור הכליה.
כנראה שצריך משהו קטן שם כדי להוריד מהכאב
בקיצור שבת קשה .
אבל אחי היה פה וזה היה מפגש אחים שכזה לא עשינו מילדות רק שנינו.
היה מקסים

בנוסף היה לי שותף לחדר ערבי ישראלי בן 65.
איש מקסים, דיברנו שעות ללא פוליטיקה .על המון נושאים.
והיום בצהרים הוא שוחרר אחרי שנתתי לו את מס הפלאפון שלי .
והוא הבטיח שיצור קשר בהמשך

כשהלך התחבקנו ולחצנו ידיים, וכמובן שהתחלנו לבכות. היה משהו מאוד מיוחד.
למרות שאני חבלן במג”ב דתי שגר בשטחים הכבושים וסיפרתי לו על זה.

אני די מטושטש מהמורפין שאני מקבל.
רק עכשיו אני קיבלתי מנה.
אז היה לי כמה דקות של איפוס למיילים לפני השינה.

שבוע טוב חברי היקר
ד”ש חם לתמי ממני ותמי.
דניאל קלמן”

16 Comments | Leave a Comment

are you ok? it has been so long since you posted?

Comment by Mary — January 28, 2010

הבלוג שלך הוא הבלוג הכי שוצף חיים שנתקלתי.

אני מאחל לך בריאות שלמה, כי אנשים כמוך יש למעלה המון, אנחנו צריכים כמה כאן.

Comment by Drazick — January 22, 2010

With Sympathy in your Loss

Life is Journey

Life is Journey of sweetness and sorrow
Of yesterday’s memories
And hopes for tomorrow,
Of pathways we choose
And detours we face
With patient and humor,
Courage and grace,
Of joys that we’ve shared
And of people we’ve met
Who have touched us in ways
We will never forget.
Although no words of sympathy
Can ease the loss you bear,
Still, may find some comfort knowing
Others truly care.

~Author Unknown~

Your onco pal from the other side of the pond.

Jimmy B

Where can I sign up?

Comment by Jim Breitfeller — January 7, 2010

ליאור
מצאתי את עצמי מקשיבה לתוכנית הבוקר ולראיון איתך יושבת ובוכה .
גם אני הייתי ” במועדון ” הזה שלא אני בחרתי בו והוא בחר בי , ולשמחתי החלפתי מועדון אחדבשני
ריגשת אותי בדבריך הזדהתי עם כל מילה , דברים שאני אומרת לעצמי ומקסימום לאדם אחד או שניים מצאו להם ביטוי בקול רם ובנוכחות אומה שלמה ואלו מילים שזר שלא היה שם לא יבין .
והמשך לאחוז בתקווה
אילת

Comment by אילת — December 11, 2009

ליאור
היכולת של אדם להביא על הכתב את רגשותיו הסמויים ביותר ולשתף את העולם בכך היה יכולת מדהימה.
סחפתי אותי אל תוך רגשותיך ומחשבותיך.
אנחנו חיים בתוך איזושהיא מערבולת ומדי פעם אנו נסחפים פנימה.
כאשר אנחנו בפנים, אנחנו מסתכלים אל השווה שבינינו, כאשר אנחנו בחוץ מתחילים להסתכל אל הסובב אותנו ועל הדברים הפחות חשובים שמייחדים אותנו.
רציתי להגיד תודה על השיתוף, ועל התמיכה שנתת לגיסי דני ולאחותי תמי, על תקופה קשה שחלקת את אתם, וכנראה תמשיך לחלוק עם אלו שעדיין בתוך המערבולת .
חזק ואמץ, הילחם ועלה ממעמקים, מותר לך להסתכל לא רק על מה שבפנים ועל מה שמייחד.

ארז

Comment by ארז — December 11, 2009

I can not understand the comments that are not in English and someone may have made this point.
The greatest gift I have had from the cancer is learning that we are all just people. It is a harsh way to learn but hopefully one day it will be universal knowledge.

Comment by Helena Britsch — December 10, 2009

Dear Lior,

It was Dani Kalman who called me a year ago and told me he met you and how wonderful you are. I did not even know what he looked like (now I do, and he was really good looking) or where he lived, he only sounded very gentle , caring and humble. I did not realize that his illness developed so rapidly.
Reading about him now shocked me. Yehi Zichro Baruch

Comment by miriam cohen — December 6, 2009

נהיה לי כבד הפוסט הזה, אם כי ללא ספק אחד מהמענינים ועם תגובות מצוינות. בתור גמול 4 חודשים מטלויזיה, האדישות מתפתחת אצלי יופי, אז כל הקטע הזה של ערבים מתנחבלים ושאר דפקטים לא מדבר אלי. למה לבזבז זמן על זוטות ?
Got better things to do.
פרוק פרות למשל.

Comment by רוני — December 6, 2009

אם מישהו מכם הכיר את דני ורוצה לכתוב משהו עליו, המשפחה פתחה בלוג
http://ondannykelman.blogspot.com/
ג’ודי

Comment by Judy Polster — December 6, 2009

תודה לך על השיתוף. תמיד מרגש לקרוא את הפוסטים שלך. הייתי רוצה להרחיב קצת לגבי רגשות סביב מוות ואובדן: באופן טבעי אתה רואה את המציאות דרך הפריזמה שלך ושל חבריך החולים. תחשוב (וכדאי שכולנו נחשוב) גם על הרופאים שמקדישים עצמם לטפל בחולים אונקולוגיים קשים ועושים כמיטב יכולתם לעזור לחולים להתיש את מלאך המוות כמה שיותר. הרופאים האלה לאורך שנים חווים פרידות כואבות – ועדיין הם ממשיכים כמו סיזיפוס המיתולוגי. צריך להגיד להם תודה על שהם ממשיכים לעמוד שם ליד הסכר, עם האצבע בחור, מנסים לעצור את השיטפון… אתה יודע כמוני שבמיטה של דרור ושל דני כבר שוכבים חולים חדשים וסביבם משפחות חדשות עם תקוות גדולות ואהבות גדולות ואני בספק אם לצוות הרפואי יש בכלל זמן לכתוב פוסטים או לקרוא פוסטים כי אם הם יסובבו את הראש – מלאך המוות עלול להתגנב אז אני אנצל הזדמנות זו בשביל להקדיש רגע של מחשבה ותודה לאנשים שעומדים שם, עם האצבע בחור של הסכר. מאחלת לך הרבה כוח, אהבה, שיפור בריאותי וימים רבים של אושר פשוט וטוב.

Comment by אתי — December 6, 2009

ליאור יקר
אני מתלבטת באם להעלות תגובה זו, התייעצתי עם האיש שלי והוא יעץ לי לכתוב לך.
אנשים הולכים לעולמם יום יום , צעירים ומבוגרים , כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אנחנו קטנים בכדי להבין חשבונות שמים ,לכן אנחנו מברכים מידי בוקר בבוקרו מודה אני כשאנו מתעוררים מהשינה. זה דבר משמעותי ביותר שאדם זוכה להתעורר…לפחות עובדה זו היהדות מלמדת אותנו.
מה שאני מנסה לומר שאת האנרגיות שלך תפנה לכיוונים קצת אחרים,כאילו תחליף את ה”משקפיים” לצבע ורוד ,כל הטוב מחכה לך בפינה התבונן בזוגתך המקסימה.בכל הטוב שיצרתם ביחד ,והטוב הזה רק יעצים האמן לי….אתה מוקף בהמון אהבה ולא הרבה זוכים לזה…
תמשיך להיות חזק ומקסים ,כולנו מתפללים עבורך.

Comment by אורלי — December 6, 2009

ליאור יקר
לחיבור אין דת אין גזע או מין
הכאב מטשטש כל עוינות
ובכל רע יש גם מעט טוב
דני איננו. אך הותיר בך מתנה נפלאה
מתנה של חברות אמיתית.
ואנחנו כולנו צמאים לכל מידע אפשרי ממך
שמח כואב עצוב מדוכא
יש בך גם את הכח להעביר במילים את הרגשות ואת התחושות הפיזיות שעוברות בך
אתה פשוט חי,נושם,אוהב,ויותר מכל שורד את הכאב הפיזי
זה עצום
תבורך

Comment by Eka — December 6, 2009

אהובים,
חבל שאני לא מאמין גדול באהבה שבאה בגלל מחלה קשה. לו הייתי מאמין בזה הייתי מפזר אבקת סרטן מעורבבת בווירוס HIV בכל ישראל השטחים מדינות ערב (ובעצם בכל העולם כולו) שכולנו נידבק (כן כן, גם אני ומשפחתי) וכולנו נאהב אילו את אילו!
אבל ערבי מוסלמי של סרטן הוא בעצם ערבי מחמד. כיף לכתוב עליו, כיף להזכיר את האהבה אליו, שיחות הטלפון הממושכות עם משפחתו וכיו”ב (ואני ממש לא טוען שאין אילו התחושות האמיתיות והכינות ביותר). אלייה קטנה וקוץ גדול בה – כשמתנחלים מדברים על הבעייה האמיתית בין היהודים והערבים אז ההוא החבר מחמד שלנו הוא לא מייצג כי הרוב הם עדיין ערבים רגילים (ומה לעשות אפילו לא חולי סרטן) וכולנו יודעים מה צריך לעשות להם על מנת לפתור את הבעייה (ובטח שזה נראה דומה גם בשיחות בסלון של הצד השני).
לו היו 2 הצדדים הקיצוניים כל כך מתנהגים קצת כאילו הם חולי סרטן או איידס (אפילו סתם עם אוטם שריר הלב), אולי לא היינו שומעים מהם כזו שינאה האחד לשני.
מצטער שאני לוקח את הבלוג הכנה הכואב והיפה הזה שלך למקומות האילו – אני כבר הפסקתי ממזמן להאמין בטוב שבאדם – במיוחד באשר מדובר במתנחל יהודי או במחבל ערבי – שנהם פסולים בעיני.
אוהב – אבי (ההוא עם ה-HIV)

Comment by A&A — December 6, 2009

ליאור
קראתי לא פעם את התגובות הכואבות אך מעודדות של דניאל פה בבלוג , כבר הרבה זמן הוא היה חלק מהקהילה המיוחדת שנוצרה כאן. צר לי מאוד לשמוע על האדם היקר הזה שאיננו עוד.
אני חושב שאצל אנשים, כשיש אויב משותף גדול מהחיים עצמם אז הגבולות ביניהם מיטשטשים, הם מסתכלים על הדומה הרב (ואולי רק אנשים דומים יכולים גם לשנוא כל כך).
חבל שכקבוצה פחות מתחברים אל חיובי משותף אלא בדר”כ יותר מול שלילי משותף
בכל אופן תמשיך כמובן לכתוב וגם להגיב ולהתעצבן ולכעוס ולברוח ולרוץ ולנוח ולאהוב ולהתרגש
וכל זאת בשילוב נדיר של ראיה מפוקחת משולבת עם תקווה ואופטימיות
כי כזה אתה
אתה אולי חולה מאוד
אבל ללא ספק אתה גם חי מאוד

Comment by shim — December 6, 2009

לאחר מות אחי דני, החבר המוסלמי היקר התקשר לנחם אותנו. דיברתי איתו בטלפון ארוכות. הוא בכה, ואמר שהוא מרגיש שהוא איבד אח. גם לאחר השחרור מבית החולים הם שמרו על קשר טלפוני תכוף ונוצרה שם ידידות אמת. אנחנו שומרים על קשר עם החבר המיוחד הזה, גם לאחר מות דני. אני לא בטוחה שהחבר יסכים ששמו יפורסם ולכן אני רק קוראת לו החבר המוסלמי. אהבה בין בני אדם יכולה להיות יותר חזקה מעוינות, דוקא מחלת הסרטן העכזרית איפשרה את זה כאן. לך תבין. מאחלת שלום ובריאות, ג’ודי

Comment by Judy Polster — December 6, 2009

I suppose life is a kind of journey with all these people you meet on your way. Your experience has brought you to encounter people you might have not met otherwise and you’re sharing this with us from your own special and sensitive point of view. Thanks for that.

Comment by Nam — December 6, 2009

Leave a comment




 
 

 
26.10.09
   
WBC2.2
Hemoglobin11.6
Platelets187
Creatinine0.8
CRP1.7
ESR90
CA 15.331.3
The Official Beatles Website Sipur Pashut Book Store בצק אלים- הבלוג למתכונים
מרתה סטיוארט
החנות של מוג'י
אוליה - בוטיק למוצרי שמן זית #
# #
#
#
CREATED BY
RER
 
  Powered by WordPress