Lior Dangoor, 33y, diagnosed 06/07, RCC, clear cell, Stage IV, grade 3.
Mets to opposite (right) adrenal, spine, ribs, pelvis, lungs.
 
6.8
2014
 

שואה וסרטן
The Holocaust and Cancer

April 20th, 2010

לפני כשנה התחלתי לכתוב טיוטת פוסט על שואה וסרטן. הפוסט היה רווי בציטוטים ובהסברים על הדמיון בין השניים. בעודנו מבלים שבועיים בכפר בצרפת כמעט וסיימתי את הפוסט המלומד ורציתי לפרסמו ביום השואה אך לא עשיתי זאת. אולי כי הפוסט לא הרגיש לי אישי מספיק ולא בא לי לכתוב בצורה לא אישית. וגם השנה, מצד אחד רציתי לפרסמו אך מצד שני, רציתי יותר לספר על התקופה המאוד לא פשוטה שאנחנו עוברים לאחרונה ולבסוף, הרגשתי שאני רוצה לשכתב את הכל ולשלב בין שניהם. מן תמונת מצב של חייו של חולה סרטן ביום השואה 2010. נראה מה ייצא.

אישית, אני סולד משימוש מטפורי בכל מצב טרגי, מחלה או אסון אנושי כמו השואה. ממש לא רוצה שישוו בין הסרטן שלי למלחמות, לא רוצה לשמוע את השימוש הציני והפנאטי במילה גרורות ולא רוצה לקחת חלק באותה תעשייה זולה וקלות פושעת בה עושים מנהיגינו שימוש באירוע ההיסטורי העצוב ביותר בתולדות עמינו. אבל גם אני חוטא בהשוואות ובמטאפורות. כנראה שיש משהו במצב הסופני הזה, אחרי שאומרים לך שזמנך התקצר, שקל בו לדמיין שנכנסת למאין מחנה ריכוז סגור, מסביבך מתים עוד חולים – אסירים, וזמנך שלך הוא קצוב. יתכן ותשרוד שם תקופה אבל בין גדרות התיל, אתה מבין שאתה הולך למות רק שאתה לא יודע מתי. חיים בצל ענן כבד ומחניק של מוות ואין לאן לברוח.

ויש עוד קווי דמיון כמו המראה הפיזי של תושבי המחנות והמחלקות האונקולוגיות. המראה השדוף הזה של עור ועצמות, ימים ספורים לפני שהנשמה נפרדת מהגוף. ובאיזו עוד מחלה משתמשים במילה לשרוד? או survivor? שמעתם פעם על מישהו ששרד סכרת? או התקף לב? שוב, כנראה שיש משהו בסרטן, במחלה הקשה והכל כך הורגת הזאת שמספק אך גם שואב מטאפורות מהמקומות הקשים ביותר.

ואכן לאחרונה התחושה המחניקה הזאת של חיים בצל ענן כבד של מוות קרב ובא עוברת בראשי יום יום. תקופה לא קלה עוברת עלינו. מצד אחד אושר עילאי, התרגשות וצפייה ללידתו הקרבה של פוצפוץ שלנו ומצד שני סיבוכים רפואיים שלי ופחדים. לפני כחודש התקררות פשוטה ותמימה המשיכה לדלקת ריאות מאוד לא נעימה מלווה בהרבה שיעול וליחה עם דם. מסתבר שאני מסתובב עם סוג של דלקת ריאות (פנומוניטיס) כבר כחודשיים. ה CT האחרון אמנם העיד על מחלה יציבה אבל גם הראה תהליך דלקתי בריאות. ישנן כמה בלוטות לימפה שגדלו בריאה השמאלית, ואחת אף הגיעה לגודל של כ 22 מ”מ. כדור אפור ונפוח בגודלו של דובדבן.

יתכן שזאת תופעת לוואי מאוחרת של ההקרנות שביצעתי לריאה באוקטובר שהולכת ומחמירה עם הסוטנט. אך יתכן גם שזה סרטן או שילוב של השניים. בעוד כמה כתמים בריאה נראים כמו פנומוניטיס, הלימפה המוגדלת נראית סרטנית. לא ניתן לקבוע בוודאות אם הבלוטה גדלה בגלל זיהום דלקתי או כי המחלה התקדמה, אבל מאז שביקרנו אצל האונקולוג לפני כחודש וראיתי את הלימפה הענקית שם בשער הריאה, המצב נהיה מפחיד ומלחיץ.

התחלתי מחזור 24 של סוטנט ואז הפסקתי לטובת שני מחזורים של אנטיביוטיקה. חזרתי לסוטנט ואז שוב הפסקתי לכמה ימים כי תופעות הלוואי היו איומות. עייפות בלתי נסבלת, כאבים בריאות, כאבי ראש, צרבות ושלפוחיות בידיים וברגליים. לפני כמה ימים הלכתי עשר דקות ברגל והרגשתי צריבה שורפת בריאות, כמו אפטר שייב לאחר גילוח. השלפוחיות בידיים מונעות ממני דברים מאוד בסיסיים.

דווקא עכשיו. שנייה לפני שפוצפוץ נולד, שאני צריך להיות חזק וחיוני. דווקא עכשיו, כאילו לא מספיק כבר מה שיש. בסוף מחזור הסוטנט הנוכחי תהיה בדיקת CT. היא בטח תהיה מספר ימים אחרי שפוצפוץ המקסים ייוולד. כמה מפחיד. מאז גילוי הסרטן אני לא חושב שבכיתי ופחדתי כמו בחודש האחרון. גם הרבה זמן עבר מאז שחלמתי חלומות מפחידים כמו לאחרונה, סיוטים שכל כך קרובים להתממש, ואני משאיר את זה לדמיון של כל אחד ואחת ממכם מה תהיה המשמעות אם ה CT יראה שהבלוטות בריאות הן סרטניות.

ד”ר סטיב רוזנברג הוא אחד מחוקרי הסרטן המובילים בעולם והוא אשר פיתח את הטיפול האימונולוגי הקשה מנשוא High Dose Interleukin 2 שאותו עברתי. בספרו “התא שהשתנה” כותב ד”ר רוזנברג על תרומת השואה להחלטתו להיות רופא ולטפל בסרטן:

“אני זוכר את הגלויות הרשמיות שהגיעו מאירופה, בזו אחר זו, המודיעות לנו בצער שהאח מת, הדודן מת, הדודה מתה, האחיינית מתה, כולם נרצחו במחנות ההשמדה. אני זוכר את עומק הדממה בדירה כל אימת שהתקבלה גלויה כזאת. גם אבי וגם אמי התנסו במשהו שלא יכולתי להבינו, אבל ידעתי מהו כאב. רציתי לשים קץ לכאבם, לכאבו של אדם. רצון זה לא היה המניע היחיד לרצוני להיות רופא, אבל הוא היה המכריע. בקורות חיי משפחתי יש מן ההסבר העקיף לבחירתי לעבוד בתחום הסרטן. בעיני דומה המחלה לשואה. זוהי מחלה שאפשר לשנוא אותה. מחלות אחרות, ובהן מחלות לב, נוטות להתקיף בני אדם קשישים, אבל הסרטן ממית באקראי, והוא ממית את הצעירים. בקרב אנשים בני חמש-עשרה עד שלושים וחמש הסרטן ממית יותר מכל מחלה אחרת. והדרך שבה הוא ממית – הוא רמאי, בוגד. בסרטן, נעשים תאי גופו של אדם לזרים וגדלים בלי מעצור. גידולים מתעבים, גדלים, מתפשטים, ונוגסים בגוף. האופן שבו הסרטן משתלט בהדרגה על הגוף וכופה על קורבנותיו ועל משפחותיהם לצפות באין אונים בצמיחתו ובהתפשטותו, הוא שעושה אותו נתעב. הסרטן רוצח חפים מפשע. הסרטן הוא שואה”.

אבל בעיניי הסרטן הוא לא שואה. הסרטן הוא מחלה. מחלה נוראית, מגעילה, הורגת, מזוינת, עצובה. אבל לא שואה. בסרטן אין כוונה ואין זדון. אין תוכנית על, אין פתרון סופי, ואין חיילים גרמנים שסתם יורים בילדים מתוך הנאה.

יצא לי פוסט מבולגן. אבל מה לעשות? החיים הם בלגן. בערב אותו יום שחזרנו בוכים מהביקור האחרון בהדסה נפגשנו עם הדולה שלנו ודיברנו והתרגשנו במשך שעות לקראת הלידה. בתוך כל הכאוס הזה עוד הספקנו לעבור דירה, לעבוד, שומשומית הספיקה לסיים את הדוקטורט ואנחנו מארגנים את הבית ונערכים ללידה. עם כל העצב ועם כל הכאבים והעייפות אנחנו ממשיכים לחיות. בבוקר מחפשים כורסא, ואז הולכים לעבודה ובערב מחבקים ומנשקים את הבטן של שומשומית ומדברים עם פוצפוץ המתוק וכל כך מתרגשים. ואז אני מפחד. וכואב. ובוכה, בוכה הרבה. בבוקר קונים לפוצפוץ עגלה ובגדים קטנטנים ומתוקים ובלילה אני חולם חלומות על גושים ענקיים בריאות. ככה זה. זה קשה. זה מטורף. זה מפחיד. זה מאוד עצוב. אבל זה לא שואה.

הסיפור שלנו הוא לא טרגדיה. הסיפור שלנו הוא כל מה שיפה ברוח האדם, החיים בשיא עוצמתם. להמשיך ולחיות בשיא הכוח תחת פחדים איומים עם המון אומץ ועשייה. עם כל העצב והכאבים והפחד והתופת, אנחנו חווים אושר אדיר יום יום. אנחנו מוקפים בהמון אהבה. וזה עוד הבדל גדול בין סרטן לשואה. הקורבנות שם נהרגו שמסביבם רק שנאה.

חמלה ונחמה. אתמול פגשנו את האונקולוג ושוב שנינו התמוגגנו מהאנושיות, הידע, העדינות והמסירות. והחיוך המקסים. בניגוד אלי, אלו שנספו בשואה, לא פגשו אדם כזה לפני מותם. הם לא זכו לטיפה אחת של נחמה.

תמי בשבוע 39. אוטוטו לידה. אני הולך להיות אבא. אני מרגיש מוכן. אתמול בהדסה שוב ראינו את הלימפה הענקית הזאת שם בשער הריאה ורעדנו. אני כמעט התעלפתי אבל רק כמעט. אני כל כך מפחד אבל הפחד הענק הזה מתגמד וזז הצידה לעומת ההתרגשות שעוד כמה ימים אני אחבק את התינוק המקסים שלנו. יהיה מה שיהיה, אנחנו נעשה כל מה שניתן. עוד צפויים לנו מאבקים רבים ויש לנו המון כוחות. לשומשומית, לפוצפוץ ולי.

מהיומנים של אתי הילסום, 1941-1943:

“והייתי מסוגלת לשבת כך שעות על גבי שעות ולדעת הכל, ולשאת הכל ולהרגיש שכוחי הולך ומתעצם, ולחוש איזו תחושת ביטחון, ולדעת שהחיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם. למרות הכל. וזה לא אומר שאני מלאה כל הזמן אמונה והתעלות. קורה שאני מגיעה לאפיסת כוחות מההליכה, מהעמידה בתור, אבל גם זה חלק מהחיים, ובשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואתה יודע שלעולם לא תאבד אותו עוד.

אני ממשיכה לחיות ולעבוד באותה מידה של דבקות, והחיים נראים לי רבי משמעות, למרות הכל, גם אם אני מעיזה בקושי לומר את זה באוזני אחרים. החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה איתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר, גם אם איני יכולה להסביר לאחרים את מהות הדברים. הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים כדי שאוכל להסביר את זה, ואם לא אזכה לכך, מישהו אחר יעשה את זה במקומי ומישהו אחר ימשיך לחיות את חיי מהמקום שהם נפסקו בו, ולכן עליי לחיות אותם כמיטב יכולתי ובמלוא אמונתי, עד נשימתי האחרונה, כדי שמי שיבוא אחריי לא יצטרך להתחיל מאפס וכדי שיהיה לו קל יותר. גם זאת דאגה לדורות הבאים, לא?

3 ביולי 1942. באמת הרי אנחנו נושאים הכל בתוכנו, את אלוהים והשמים והארץ והשאול והחיים והמוות והשנים, מאות על מאות של שנים. התפאורה המשתנה והנסיבות המשתנות אינן אלא המעטה החיצוני… השעה 11 בבוקר. שוב נאבקתי בקוצר הרוח ובמורך הלב, בעניין כאב הגב ותחושת הכובד ברגליים, שרוצות לצאת לטייל בעולם ואינן יכולות. זה עוד יבוא. לא צריך להיות חומרניים כל כך. האם אינני מטיילת בעולם גם בשוכבי כאן? זורמים בי נהרות רחבים; נישאים בי הרים גבוהים. ומאחורי שיחי השלווה והמבוכה שבי משתרעים מישורי השלווה וההשלמה. כל הנופים מצויים בי. ויש בי די מרחב לכולם. בי הארץ וגם השמים. וברור לי לגמרי איך אנשים יכולים להמציא את הגיהינום”.

 
 

 
26.10.09
   
WBC2.2
Hemoglobin11.6
Platelets187
Creatinine0.8
CRP1.7
ESR90
CA 15.331.3
The Official Beatles Website Sipur Pashut Book Store בצק אלים- הבלוג למתכונים
מרתה סטיוארט
החנות של מוג'י
אוליה - בוטיק למוצרי שמן זית #
# #
#
#
CREATED BY
RER
 
  Powered by WordPress